<h1>שו"ת הרא"ש כלל ס"ח סימן כ"ז</h1>
<h2>דף קלב:</h2>
[מכין אותו עד שתצא נפשו]. [ותמה אני למה חרדתם כל החרדה על מה שהוריתי על אדם שנשבע לפרוע ממון לזמן ידוע וירא בעל הממון שיעבור החייב על שבועתו ולא יפרע בזמנו, ורגלים לדבר שראוי הוא שירא, שמן הדין שיטילו עליו הקנס לאיימו שיפרע בזמנו ולא יעבור על שבועתו. והלא מן הדין יש לענשו כדי לקיים שבועתו, שהרי אפילו מצות עשה של סוכה ולולב היו כופין לקיים המצוה, וכ"ש מצות עשה של קיום שבועתו שלא יעבור על לא תשא שהוא חמור כחייבי כריתות ומיתות ב"ד כדאיתא בשבועות [דף ל"ט ע"א] כל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא וגו', שיש לענשו כדי שיקיים שבועתו. ודאי אם כבר עבר על שבועתו הרי מעוות לא יוכל לתקון, אכן קודם שעבר יש ליטול את נפשו קודם שיעבור, כ"ש שיש להטיל עליו עונש וקנס ממון כדי שיקיים את שבועתו. כי בעונותינו שרבו רואה אני שחמורה עליהם יראת הפסד מעט ממון יותר מלא תשא ומכל עבירות שבתורה. ולכן צריך לעשות עליו איסור כדי שלא יעבור על שבועתו ויענשו שונאי כל ישראל עמהם. ומה שכתב' שיש בני אדם שהכירו בממון רב והפסידו ובאונס גדול עברו על שבועתו בשביל זה מחייבנו ליתן כפל לבעל מדינה. וכי אתה מודה להם שזהו אונס שיוכלו לעבור על שבועתם בשביל שאין לו ממון או מעות. אני אומר שאפילו חלוק ומכנסים יש לו למכור קודם שיעבור על שבועתו ולא ישאיר בביתו לא כסא ושלחן. לא שייך הכא סידור כיון שנשבע, דאפילו מי שפסק [בבא מציעא קי"ד ע"א] מסדרין לבע"ח, היכא דנשבע מחוייב הוא בעצמו למכור מלבושו ולהתפלש בעפר קודם שיעבור על שבועתו. וגם אני לא כתבתי להטיל קנס על מי שכבר עבר, אלא כדי שלא יעבור. ואיני מחשב זה מכשול ופוקה, אלא משפט וצדקה להשיב רבים מעון. נאם הכותב אשר בן הרב רבי יחיאל זצ"ל. לשון אברהם שושן. מורי שיחיה. החרדה שחרדתי היתה לפי שהטלת קנס לבעל המדינה. דאע"ג דהדין עם מורי כמ"ש אין מסדרין למי שנשבע אלא אפילו אבנטו יש לנו למכור ולפרוע מידו אם לא תשיג די שבועתו, מה יהא ממנו נמסרנו ביד גוים, והלא אין מרחמים עליו, כמו שלמדנו רבנו [ב"ק קי"ז ע"א] מה תוא זה אין מרחמין עליו, כך ממונם של ישראל כיון שנפל ליד א"ה אין מרחמין עליו, וה"ה לגופו. וגם מ"ש מורי שיש להכותו עד שתצא נפשו מידי דהוה אעשה סוכה ולולב, ע"ז תמהני דבשלמא עשה סוכה ולולב מיירי בזמן חיובא, וכיון שאומר לו עשה ואינו רוצה לעשות הוי פריקת עול ומכין אותו עד שתצא נפשו. אבל כאן שמי שנשבע לזמן קצוב מה מקום להכאה. אם כבר עבר, כבר כתב מורי שאין להכותו דמעוות שאין יכול לתקון הוא. ואם קודם שהגיע זמנו, לא שייך הכאה דהא אמר כל שעה שיגיע זמנו אקיימנו. ואפילו אם אמר לא אקיימנו לא שייך הכאה, כיון שבאותה שעה לא מקיים אין עליו חיוב שבועה עדיין כמו שיש עליו בסוכה ולולב חיוב באותה שעה שאומר לא אקיים הוי פריקת עול, אבל בכאן לא הוי פריקת עול כיון שאין עליו חיוב שבועה, ונוכל לומר לכשיגיע זמנו יקיימו. מיהו אתה תבחר ולא אני. ועכ"פ הדין הוא שיקנסו אותו בקנסות כדי לקיים שבועתו, אבל לא ע"י חיוב ממון לגויים. וד' אלקי ישראל יודע שלא חרדתי כל החרדה אלא לכבוד שמים ולכבודך, שאני מכיר בטבע זקנים של עיר ויאמרו כבר הותרה הרצועה. וגם אתה יודע מגמתי לחייב ממון ישראל לגויים ויהיה להם למכשול שמדמין דבר שאינו דומה, וע"כ כתבתי מה שכתבתי. אלא שתמחול לי. ואם שגיתי הבינו לי. ואתה שלום כחשקך וכחשק תלמידך אברהם].
